מערכת היחסים האחרונה שלי עם אם ילדיי נגמרה בכאב נורא. רגשות סוערים משני הצדדים מנעו מאיתנו לשבת ולסגור עיניינים כמו שני אנשים בוגרים. סחבתי זאת במשך שנים, מייחל להיענות מבת-הזוג לשעבר לדסקס וללבן את הדברים. אחרי הכול, היא אמא לילדים שלי.

לבסוף התייאשתי, וקיבלתי על עצמי שכך זה יישאר, ואולי לעולם לא ייפתר. אך בפנים המשכתי לשאת את הכאב, גם אם מוחלש, אשר את הדהודיו ואדוותיו יכולתי לחוות עדיין ביומיום.

שיתפתי בכך את חברתי נוגה. גם היא חלקה איתי עניין דומה. והינה יום אחד החלטנו, לאפשר את סגירת המעגל הזו אחד לשנייה. במקום לחכות שמשהו חיצוני יקרה, ובמקום להמשיך ולסחוב את הרגשות המעורבים, החלטנו לספק זה לזו את האמצעי לשחרור.

וכך היה. התיישבנו ועשינו שיחת זום. אני הבאתי את הידע שלי ברפואת הנפש, ונוגה את הידע שלה בפלייבק ובמשחק.

בסיום הסשן הרגשנו שנינו הקלה עצומה.

לא זאת בלבד, אלא שחשנו - וואו, יש כאן מתנה גדולה!

ידענו שאת המתנה הזו אנו רוצים לאפשר גם לאחרים.

שבוע לאחר הסשן, נוגה חוותה סגירת מעגל גם בחייה הפרטיים.

שלושה שבועות לאחר הסשן, חוויתי גם אני.